תנועה אותנטית כחיבור למעין היצירה : מהגוף אל הנייר וכל הדרך חזרה

אחת לשבוע אני נוסעת לסטודיו בחיק הטבע, בין שדות החיטה, קולות הטווסים והציפורים, שם מחכה לי שותפתי, מטפלת בתנועה וותיקה, לסשן של תנועה אותנטית.  אנחנו מוציאות את ארגז האביזרים, השמלות והבדים, עולות על בגדים נוחים והנה הסשן מתחיל. כל אחת מאתנו נעה כ-15 דקות כשהשנייה משמשת עבורה כעדה, ולאחר מכן מתחלפות, כשבסיום כל קטע תנועתי נותנות משוב לא שיפוטי המתחיל במילים "כשאני מתבוננת בך.. אני חשה... מרגישה... חושבת.. עולה בי זיכרון ..דימוי ..מחשבה...," לפעמים כותבות, וחוזר חלילה. כך במשך שעתיים או שלוש. לפעמים את החומרים שעלו במפגש התנועתי אנחנו מתעדות בתוך 'יומן ויזואלי' תוך שימוש ב'מיקסד מדיה'( MIXED MEDIA) כלומר שימוש ביומן בדימויי קולאז'ים צבעים ועוד. 

בזמן התנועה אני מתבוננת בפנימיותי, מקשיבה למה שרוצה גופי לומר לי, ולמה שרוצה לצאת מתוך עצמי. לעיתים, כעדה פנימית, אני מזהה צורך גופני תחושתי, או תנועה, דימוי, זיכרון , מחשבה, סיפור.

  "עוד דקה לסיום .... " אני שומעת את קולה של שותפתי למסע המתבוננת בי בסקרנות ועניין, ואני מסיימת את הסשן שלי, יושבת ליד העדה, מתמללת בזמן הווה את מה שגופי מרגיש עכשיו, בעת התנועה שלי, או דימוי או נושא שעולה בי, והעדה בתורה מתארת את חווייתה כאן ועכשיו, בעת התבוננותה בי, בצורת תנועה/דימוי /זיכרון /שיר/ספור.

חודרוב (1994 ) טוענת שהתנועה מגיעה ממספר רב של רבדים נפשיים: דחפים דימויים, צרכים גופניים –תחושתיים, כך שכל אחד מהנ"ל הם שערי כניסה לתכנים של הגוף-נפש. גם הדמיון הפעיל מורכב מאוד, ומגיע ממקורות רבים: מהלא מודע האישי- ההיסטוריה האישית של אדם, מתוך הלא מודע התרבותי היכול לכלול בתוכו דימויים מיתיים, מתוך הלא מודע הקדמון הכולל רגשות קמאיים, ומציר האגו – עצמי- הזהות, מרכז הנפש.

                                              צילומים : רוני פומרנץ

" השאמאן העדה ואני :המחברת שלי מתמלאת במילים, שירים, סיפורים, ארכיטיפים ודימויים, מתוך החיבור הישיר לבאר היצירה, ובמרחב שנוצר ביני ובין העדה, אני מגלה בתוכי תנועות חדשות, חיות קדמוניות, מיתולוגיות, נסיכות, פיות , שדים שמתפרצים החוצה מגופי.  האם כך מרגיש השמאן? " ( פומרנץ, 2018 )

לואיס (1984) כותבת על 'הריקוד הפנימי לשניים' של ההעברה הנגדית, שהוא מיכל דו אישי של טרנספורמציה, בו התקשורת בין העד (מטפלת) והמתנועעת (מטופלת), דומה למרחב הפוטנציאלי של וויניקוט. המטפלת/ מתבוננת/ עדה עוזרת למתנועעת להיות מודעת ללא מודע הסומטי שלה,  ע"י כך שהיא מתבוננת בשקט גופני ונפשי מתוך התרוקנות פנימית. החומר התנועתי מהמתנועעת מעוכל בגוף המתבוננת, כמו בתהליך הטקסי בו השאמאן נכנס למצב שונה של מודעות, ומקבל את המחלה או את אי הנוחות/קלקול של המטופל, על מנת לשחזר את הכוח הטבעי של הנשמה האבודה של האדם. מוכנות המתבוננת להיות מיכל נעזרת בכך, שהיא מחוברת ויורדת לתוך גופה שלה, ובכך מתאפשר חיבור מרפא של גופה הפנימי לגופה הפנימי של המתנועעת. בתהליך מתגלים חלקים מפוצלים ומתחברים  לשלמות. כך מחיים את הגוף היצרי עם הנשמה/ נפש ויוצרים חיבור רגשי לעצמי.

בהקשר הזה חודרוב (1994) טוענת, שהשגת השלמות הדרושה לאדם, מתרחשת באמצעות הנשמה, שאינה שיכולה להתקיים, אלא רק בעזרת דיאלקטיקה עם האדם האחר. אדם זקוק לנוכחותו של אדם מזדהה המספק לו מרחב מוגן ובטוח, אשר בתוכו ניתן יהיה להתמודד עם המתרחש בנפשו.

" הזמן : מה קורה לממד הזמן בתנועה אותנטית ?בהיותי מתנועעת עברו מחשבות בראשי בנוגע לזמן: הזמן שעבר, על הגוף שמשתנה עם הזמן, פגעי הזמן בגוף.. במרחב זה של הזמן הרגשתי כאילו  התנועעתי שעה שלמה, למרות שלפי השעון עברו  15 דקות בדיוק..." ( פומרנץ,  2019 )

במרחב המאפשר שנוצר בתנועה האותנטית  ביני ובין העדה, עולים תכנים הקשורים לחיינו ולגילנו המתקדם- כאימהות, או שינויים  בחיים כגון- פגעי הזמן בגוף, ועוד. כשהתבוננתי במתנועעת עלו בי המילים:

 " תקווה ואופטימיות :אנחנו מלאות \ גופנו מלא בכל מפרק ומפרק /בכל שריר ושריר / מה שאיננו עדין ישנו  /אני מחבקת את מה שיש/ גם עם פחות אפשר לעשות הרבה." ( פומרנץ , 2019 )

במרחב הזה מתאפשר לגוף-נפש להתחבר לכוחות מרפאים של תקווה ואופטימיות. השהיה במרחב התרפויטי הזה, בו  ממד הזמן אחר, מרפה ומרפא את המתנועעת ואת העדה הצופה בה. ההרפיה והורדת רמת המתח, היא נתבך חשוב בפעילות הזו. גוף פתוח, זורם, לא נוקשה מדי ,יכול להוות ביטוי לתכנים אישיים ותרפויטיים, מבפנים החוצה ומן החוץ פנימה.

"מתח שרירי נמוך- מצב נפשי : שפת הרוך שמנמנה ואיטית/אינה הישגית /משוטטת ללא מטרה  /במציאות לוחמנית /היא צפה /אינה ממוקדת/סתמית כביכול /מבטלת זמן עצלה/אני שוקעת לתוך הרכות /חולמת בנעימות /עפה בעולם אחר./צלילים שקטים /המשכיים, נמוכים /מצב נפשי במנעד אחר /בסולמות עם מרווחים זרים לאוזן/ אני משרה את נפשי /זורמת בתוך החומר הרך / מתרחבת כמו עוברית ברחם החיים /מרככת מורידה מתח /עוד ועוד עד כמעט האפס."

(פומרנץ, 2017 )

אוגדן מדבר על מצב החלימה הנמצא במרחב התרפויטי, ומאמין כי לאדם יכולת לעבור תהליכים נפשיים בתוך עצמו באופן מודע ולא מודע, באמצעות היכולת לחלום ולדמיין,  וכי חיבור עם תחושות גופניות יכול להוביל לחלימה ( אוגדן,2011).

"כמו בתוך חלום : אני נעה ושוקעת לתוך המרחב המאפשר הבלתי שיפוטי שנפתח ביני ובין העדה שלי. אני משוחררת מכל הכרח, קשובה לפנים ולחוץ, ונותנת לגופי לעשות בי כרצונו...  או... לנפשי לעשות בגופי כרצונה.. דואליות או דיאלקטיקה של גוף ונפש, נפש וגוף?. אני מנסה שלא לפעול מהראש לתוך דפוסי תנועה מוכרים לי אלא לאפשר לעצמי תנועה מתוך הבטן, להיות מובלת מתוך העצמי האותנטי... לשקוע אל המעמקים ומשם לדלות פנינים, אוצרות  מתוך מעין היצירה האינסופי והמבעבע. מתוך 'אש התמיד' אשר בתוך הגוף החי, היוצר.... להיות מלכה, או עץ, או חיה היברידית רבת פנים וכוח..." ( פומרנץ, 2018 )

רבות דובר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה על קשרי הגומלין בין הגוף והנפש.

יונג דיבר על האינטראקציה בין גוף ונפש לה קרא "הרמה הפסיכואידית"  המתווכת בין תחומי הגוף והנפש -היצר, והדימוי , כשהרגש הוא הקשר הדיאלקטי המאפשר אחדות של גוף ונפש. הדמיון הינו תהליך של הסמלה ועלול לקחת אותנו דרך כאבים, רגשות, ותסביכים, כשהשפה היא שפה של דימויים. ה'דמיון הפעיל' הוא שזירה של המודע עם הלא מודע, הוא מקור היצירתיות והמשחק, התורמים לשלמות אישיות ולמטרה הנעלה והסופית של הגשמה עצמית (חודרוב , 1994).

מהו מצב התודעה בו אני שרויה בתהליך היצירתי? מה קורה בזמן תנועה בעיניים עצומות, או בזמן הקשבה עמוקה במדיטציה? האם שם מתאפשר קשר בין המודע ללא מודע, בין הידוע לבלתי ידוע?

קמרון בספרה 'דרך האומן' מדברת על כך שהיצירתיות נמצאת ביקום  והיא סדר טבעי במחזור החיים כחוויה רוחנית ואפילו מיסטית. כשאדם מתיישר עם אנרגיה זו, בשיתוף פעולה עם בורא עולם, מעין היצירה נפתח אצלו, ומתקיים תהליך של סינכרוניות כשהיקום מסתנכרן אתנו ועם היצירה שלנו (1997).

המדען דיויד בוהם מדבר על עולם נסתר, שלם הנמצא בזרימה מתמדת, ולעיתים אנחנו מתוך עולמנו יכולים לפגוש בו, כשאנו מתכווננים אליו (גפני, 2005).

אקהרט טול מדבר על עיגון עצמנו בגופנו (ולא בראשנו) המאפשר חיבור בהוויה לרגע הזה בנוכחות מלאה, מעין מסע רוחני הקורה דרך תשומת הלב, היכול לקחת למסע פנימי עמוק לתוך ממלכה של שקט ושלווה רבי עוצמה(טול, 2002).

 המרחב התרפויטי הזה שנוצר בין העדה והמתנועעת מאפשר התרחבות, גילוי, התנסויות חדשות נובעות מתוך אותו עולם נסתר, שלם, אינסופי. שם יכולות להיוולד יצירות אומנות ויכולה להתרחש טרנספורמציה.

ביון דיבר על מפגש בין מטפל ומטופל, בו המטפל מגיע ללא זיכרון וללא תשוקה וללא הבנה, מהווה מיכל פתוח לכל ההתרחשויות הנמצאות במרחב המקודש הזה שבין מטפל ומטופל (ביון,1977).

כמתנועעת  אני חשה צורך להתמסר לרצפה, ולהשתמש בכוח הכובד שהיא מאפשרת לי. להרגיש את המשקליות ואת החיבור לאדמה. לעתים הצורך שלי הוא דווקא להתמתח עד אינסוף.. ויש פעמים בהם אני חשה צורך לנוע בעזרת קיר או עמוד גדול הניצב באמצע הסטודיו, לאפשר לעצמי להיתמך בו,  ולבצע תנועות שלא אצליח לבצע בלעדיו. לעתים אני 'רוקדת עם עמוד' ( גרסה אישית)- גופי נתמך ברצפה ובעמוד בו זמנית כך שגופי בין עמוד הבטון, לרצפה. אני מאפשרת לעצמי להימתח עד אינסוף, לטפס וללכת על קירות או עמודים, שלתחושתי, כשעיני עצומות בריכוז עמוק, הופכים לרצפה, והרצפה הופכת לקיר, ואני כמו חתולה גמישה או לטאה מבצעת את הבלתי אפשרי לביצוע בגילי. אני נחה, נושמת עמוק, שוהה בתוך המנחים והתנועות . העדה הפנימית צופה- כעדה החיצונית, בחומר התנועתי ואני מתבוננת גם מחוץ לגופי– בריקוד שנוצר.

שיר שנכתב לאחר התנועה :

" להיות : 

להיות זבוב על הקיר/ זה לא לעשות אלא להיות/ בשקט, בהקשבה /לנוע באיטיות/ להרגיש את הרגע /להיות פרפר זה לגמוע את המרחב /מרפרף, ברפרוף מפרפר. להיות דבורה זה לחפש בשקיקה את הצוף ולהפכו לדבש/ להיות זרע באדמה זה לספוג, לשהות , לחכות להבשלה, אינקובציה/ או אז מציץ הנבט השברירי ,הירוק , העדין, רגיש כמו תינוק בן יומו, 

מפלס את דרכו אפילו דרך הסלע/  בנחישות והתמדה מתפרץ מתוך האדמה בצבעים עזים /צובע את העולם."

(פומרנץ, 2018 )

יונג בדברו על ה'דמיון הפעיל ' אמר, שכל עוד אנו לכודים באלמנט היצירתי עצמו איננו רואים או מבינים את משמעותו, וכדי להגיע למודעות ולהפוך את היצירה לתמונה בעלת משמעות, עלינו לנתק את עצמנו מהתהליך היצירתי, ולהתבונן בו ממרחק בתהליך רפלקטיבי (הארדינג, 1999).

אפשר לדמות את הגוף כתחנת שידור בעת התנועה , הרעיונות והתנועות שמגולמות בגוף, משודרות החוצה, כמו סלילים מתערבלים בחלל הסטודיו, והעדה המקבלת את האנרגיות הללו, מעכלת אותן בתוכה וכשמגיע תורה לנוע, ממשיכות  את מסען הטרנספורמטיבי דרך גופה ותנועותיה.

העדה הפסיבית, הרפלקטיבית, חשה בגופה את חווית המתנועעת כאילו נעה בעצמה. בתורה של העדה לנוע, ניתן להבחין בחומרים  שעלו קודם בהיותי המתנועעת, ובמילים שנאמרו לאחר התנועה, עולים שוב על פני השטח בתנועותיה של שותפתי, הממשיכים את מסעם האינסופי, במטמורפוזה, בגלגול אחר, דרך גופה, קולה, ומילותיה של העדה.

טכניקת 'ההתמקדות' (Gendlin, 1978 ). נמצאת באותו מרחב תרפויטי בו ממד הזמן לעיתים משתנה או אפילו עוצר מלכת. ג'נדלין אומר כי הטכניקה הזו יכולה לפתוח שערים בעולם היצירתי.

בזמן הקשבה לתחושת הגוף ב'פוקוסינג'  (' Focusing' ) עלה בי דימוי של חסידה צחורה וגדולה הנמצאת בתוך חלל בטני ממלאת את כל הטורסו מהאגן  ועד הצוואר. הבנתי כי במהותה של החסידה ישנן כוחות שיכולים לתרום לי אם אתחבר אליהם, והיא משמשת עבורי השראה  ודמות לחיקוי וללמידה, בדרך זו אני יכולה לאפשר לעצמי להתחבר ליכולות על מנת להתמודד עם מציאות שקשה לי. החיות ההיברידיות נוצרו ונבראו בידי האדם לכל אורך ההיסטוריה. יצורים בעלי כוחות –על  אלה השפיעו על האדם שהפנימם, התחזק, והפחית חרדותיו.

לאחר דימוי החסידה שעלה בי, ולאחר שהבנתי מדוע עלה הדימוי ומה הוא בא לשרת אצלי, כתבתי שיר. לאחר מכן חזרתי אל הגוף ,לגלם את השיר בתנועה. סגנון ריקוד ה'בוטו '' נתן לי השראה ליצירת דמות היברידית: צביעת הפנים בלבן, תנועה איטית מדיטטיבית, מתוך הקשבה פנימה ומודעות לכל איבר בגוף, ולכל תנועה ועצירה, עם ניסיון להרגיש את הרגע בשלמותו ולשהות ולנשום בכל מנח ותנועה.

לאחר ההתנסויות התנועתיות ,תפרתי את תלבושת החסידה ההיברידית -שמלה העשויה מחתיכות של בדים לבנים בעיצובים שונים, פרחים ושקיות ניילון. את מילות השיר הקלטתי בקולי, אשר טושטש ונערך בקיו בייס בעזרת הבן שלי ים , בשילוב מוסיקה של באך ושירה סופית. התוצאה הייתה מיוחדת וייחודית, העלתה עוד דימויים ותנועות שהוסיפו עוד נפח ליצירה.

                                              צילום: רוני פומרנץ

                                             צילום: רוני פומרנץ

השיר שנכתב על כך: 

"חסידה : חסידה גדולה משקשקת בתוך כלוב צלעותיי/מתוך בטני,/היא רוצה לפרוץ ולצאת לעולם  /במותת כנפיים ענקיות,/לעוף רחוק לעוף גבוה ,/לגלוש כמו מפרש גדול ברוח,/לעלות ולרדת כמו גלי הים......

/אילו הייתי חסידה/ הייתי נודדת על גלי האוויר /הייתי חוזרת הביתה לאותו בן זוג/לאותו קן על עמוד גבוה /גוזלי היו עוזבים את הקן אחרי  שישים ימים/ כחסידה, לא הייתי  שואלת למה ומדוע /לא הייתי בוכה, ולא צועקת/ לא מתגעגעת ,לא מצטערת, לא דואגת למה שיקרה/כי דאגתה של החסידה היא בעצם עשייתה.../ לא הייתי שומעת את עצמי יורקת מילים במהירות ואומרת:" ילד שלי רק אל תרגיש רע /רק אל תיפול לבורות שנפלתי אני/רק שהכול יהיה אתך בסדר /בבקשה בבקשה שתמיד תמיד תהיה מאושר"... אילו הייתי חסידה /הייתי פשוטה /פשוט הייתי /משחררת /משתחררת /למעוף /לנדודים." ( פומרנץ,2018 ).

החסידה ליוותה אותי זמן מה בגרסאות תנועתיות שונות, הפנמתי את דמותה, והיא גרה בתוכי בתהליך של ריפוי והשראה לחיים, וגם היום, מפעם לפעם אני 'משוחחת' עמה.

באחד ממפגשי התנועה, השתמשתי בפאה על ראשי- צמה צהובה עבה וארוכה מאוד אותה הכנתי מפשתן, לבשתי שמלה אדומה, נעתי כשברקע מוסיקת פלמנקו. גופי הנחה אותי לתנועות בהן הבעתי את הכוח והעוצמה שיש בריקוד הפלמנקו, כשאני משתמשת בצמה הארוכה כאילו הייתה הזנב של שמלת פלמנקו, או שוט. תוך כדי תנועה לקחתי את הצמה בידי וכרכתי אותה סביב צווארי עוד ועוד. לאחר מכן נכתב השיר הבא:

"צמה : נכרכת סביב גופי/ חורכת בשרי /חונקת את גרוני /מכסה פני ופי/רומסת את כבודי /מוחקת קיומי/בשם האהבה.

הצמה הכבדה של אימא / כוחה בשערותיה  /יום יום הייתה אימא קולעת את צמתה / מטפחת/ מסרקת/ מחליקה/ וקושרת/ גם כשכאב לה היא המשיכה/ כה קיוותה אימא שילדתה תאחז בה/ באותה צמה כבדה, עבה  חזקה וארוכה/  שהיא חלק מגופה / ובכך תמנע מביתה סבל מיותר ונפילה לבורות עמוקים .../  כך תקשור אימא את ביתה אליה / ולא תיפרד ממנה לעולם/ כי בפרידה הנפש נקרעת לגזרים / וזה קשה כשהלב מדמם. (פומרנץ, 2018 )

צילומים : רוני פומרנץ 

אני סבורה כי העבודה במדיום התנועה האותנטית היא דרך לטיפול עצמי, לשכלול וחיבור ליצירתיות,  ול -WELL BEING  של הפרט.  במרחב המקודש הזה שבין העדה והמתנועעת מתאפשרת השראה  לאלתור וליצירה, להבעת תכנים פנימיים ומשמעותיים היכולים לשמש חומרי גלם אותנטיים, ליצירת אומנות בדרך של

 ' ART AS THERAPY' 

ביבליוגרפיה 

אוגדן, ת' (1994-2005, 2011 ). על אי היכולת לחלום. תל אביב :עם עובד.

ביון, ו.ר. (2012/1977). סזורה. תרגום: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים.

גפני, א' (2005). קרל יונג. הוד השרון :אסטרולוג הוצאה לאור.

הארדינג, א' (1999). האני ולא אני. תל אביב : מודן הוצאה לאור.

חודרוב, ג' (1994). תרפיה במחול ופסיכולוגיה של המעמקים -הדמיון המניע. קרית ביאליק:הוצאת "אח".

טול, א' (2002). כוחו של הרגע הזה. תל אביב : פראג הוצאה לאור.

פומרנץ א.(2016-2019 ) יומן אישי תנועה אותנטית ויצירה.

קמרון ג'.( 1997). דרך האומן –נתיב רוחני ליצירה. פראג הוצאה לאור תל אביב.

1.Gendlin,  E.  T.  (1978, 2003). Focusing.  New  York:  Bantam.

2.Lewis p.(1984) Theoretical Approaches in Dance Movement Therapy voL  2 kendall/hunt  :  Chapter 6: The Somatic Countertransference: The Inner  Pas De Deux

3.Jung, C. G. (1916). The structure and dynamics of the psyche.  In

            C.G. Jung. Vols. 1 and 2. Collected Works  London:  Routledge